<h1>לקוטי תשובות הראשונים מחתנו של בעל המאורות</h1>
<h2>דף מג:</h2>
נשאלה שאלה לפני הר"ר בכהה"ר בנימין ז"ל, אם הנפלים נקברים בי"ט ראשון ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אם לאו. ואני מוסיף על השאלה, אם אברים כגון שנפלה ידו לאדם או שוקו או אם נחתך רגלו או ראשו והגוף נקבר מערב יום טוב או נאבד, אם קוברין אותו האבר בי"ט כמו אם היה שלם או לאו. עוד אני מוסיף על השאלה, אם כהן מטמא להם, אם הם מיתי מצוה הנפלים או האברים או לאו. כיון דקיימא לן [נזיר מ"ג ע"ב] דאין כהן מטמא לנפלים ולאברים. ואני מביא ראיה דכהן מטמא אל איברי מיתי מצוה, דגרסינן במסכת נזיר פרק שלשה מינין [שם], דאמרינן התם, אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר א"ל רב המנונא אי אזיל בבקתא דערבות ופסקיה גנבי לרישיה דאבוה (אין) הכי נמי דלא מיטמא ליה א"ל מת מצוה קא אמרת השתא לאחריני מיחייב לאביו לא כל שכן. (והוא) [והא] הכא דאינו מטמא לו הבן כיון שאינו שלם ואין שם אלא גוף בלא ראש או ראש בלא גוף, ואפילו הכי קאמר דבכה"ג מטמא למת מצוה, ה"נ נראה דכל שכן בי"ט שאינו אלא איסורא דרבנן, בי"ט ראשון ע"י עממין או בי"ט שני ע"י ישראל, דמותר לקברו. וה"ה לנפלים, דלא גרעי מאברים. ועוד דאיכא מאן דאמר דנפלים הם [מזומנים] לעולם הבא משעה שנזרע, כדאיתא בשלהי פרק חלק [סנהדרין ק"י ע"ב]. וי"ל נמי דאי הוה פשיטא לן דקבורה יקרא דחיי, דאיבעי לן בפרק נגמר הדין [שם מ"ו ע"א], הכי נמי מותר לקברם בי"ט משום יקרא דחיי הוא. אבל בעיא הוא ולא איפשיטא. ומנהג פה לוניל לקבור נפלים בי"ט. ע"כ.
מעשה היה במגדול נוב"ש, בנפל אחד שמת בי"ט ראשון של סוכות, ולא היה שם בית הקברות, ולא רצו לשלחו בעיר אויניון ע"י גוי, דשמא לא יקברהו שם אם לא ילך ישראל עמו. והביאו הדבר לפני החכם ר' בנימין ב"ר יהודה, שהיה דר שם. והתיר לבחור אחד שילך באויניון ליל י"ט שני. והבחור לא היה יכול ללכת ברגליו. והתיר לו החכם הנזכר לרכוב על הסוס. והביא ראיה מהא דאמרינן במסכת ר"ה פ"ק [כ"ב ע"א] גבי עדות החודש, אם לא היה יכול ללכת ברגליו מרכיבין אותו על החמור בשבת. וכ"ש הכא בי"ט שני, דאמרינן [ביצה ו' ע"א] יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן.
